פסק-דין בתיק ת"מ 8693-07-12

א.         המבקש הגיש ביום 4.7.2012 בקשה לבית משפט זה, בה עתר לאשר את התובענה שהגיש כנגד המשיבה כתובענה ייצוגית (להלן: "בקשת האישור"), וביקש כי הקבוצה בשמה מוגשת התובענה הייצוגית תכלול את כלל הנישומים בתחום שיפוטה של המשיבה, המועצה המקומית אבו סנאן, אשר חויבו, או אשר נגבתה מהם על-ידי המשיבה ריבית על תשלומי חובה בשנתיים שקדמו להגשת התובענה.

ב.         בבסיס בקשת האישור עומדת טענתו של המבקש, לפיה המשיבה מחשבת את החובות שבפיגור בגין תשלומי החובה בשיטת "ריבית דריבית", דהיינו, המשיבה מוסיפה מידי חודש ריבית על הקרן, בתוספת ריבית שכבר נצברה לתחילת החודש.

ג.          בבקשת האישור מבהיר ב"כ המבקש, כי בהתאם להוראות חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980, חלים על חובות שבפיגור הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן וכן ריבית בשיעור חודשי של 0.75%, משמע, לא יותר מ-9% ריבית לשנה ולא יותר מ-18% ריבית לשנתיים, וזאת בנפרד מתוספת הפרשי הצמדה למדד.

            אולם, כך נטען בבקשת האישור, המשיבה נוהגת לחשב את החובות שבפיגור בשיטת "ריבית דריבית", כך שבדרך חישוב זו מסתכמת הריבית השנתית ב-9.38%, במקום 9%, והריבית לשנתיים מסתכמת ב-19.64% במקום 18%.

            אשר על כן, טוען המבקש כי הנישומים משלמים למשיבה ריבית על תשלומי החובה שבפיגור בשיעור הגבוה מן הריבית שהחוק מתיר לה לגבות.

ד.         לפי חישוביו של ב"כ המבקש, חייבה המשיבה את המבקש עקב שיטת חישוב זו בריבית יתר בגין החוב לשנת 2010 בסך 20 ש"ח.

            להערכת ב"כ המבקש, גביית הריבית ביתר מכלל הנישומים בשנתיים שקדמו להגשת בקשת האישור מסתכמת בסכום של כ-200,000 ש"ח וזאת בגין חובות ארנונה שבפיגור בלבד.

ה.         בסוגיה המתעוררת בבקשת האישור שהגיש המבקש, הוגשו מספר בקשות נוספות לאישור תובענות ייצוגיות, כנגד רשויות מקומיות שונות, הן לבית משפט זה והן לבתי משפט אחרים.

            בעניין שש מבקשות האישור בסוגיה זו, הוגשה בקשה לאיחוד הדיון לנשיא בית המשפט העליון, בטענה כי כל בקשות האישור עוסקות בסוגיה משפטית משותפת, שהיא: האם רשאית רשות מקומית לגבות ריבית פיגורים בדרך חישוב של "ריבית דריבית".

            כב' הנשיא א. גרוניס קבע בהחלטתו (בש"א 4846/12 בכר נ' עיריית נס ציונה ואח',
בפיסקה 3 (פורסם באתר הרשות השופטת, 25.6.2012)), כי:

"על מנת למנוע הכרעות סותרות, הרי מן הראוי שבית המשפט לענינים מינהליים בחיפה ישקול אם לעכב את הדיון בבקשת האישור המתבררת לפניו עד להכרעה בבקשות האישור שהוגשו בבית המשפט לענינים מינהליים במחוז מרכז...

לחלופין, רשאי בית המשפט לענינים מינהליים בחיפה, לשקול אם לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 7(א) לחוק תובענות יצוגיות לצורך העברת הדיון בבקשה לבית המשפט לענינים מינהליים במחוז מרכז. שני הפתרונות הדיוניים נראים סבירים על פני הדברים. מכל מקום, הבחירה ביניהם נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט לענינים מינהליים בחיפה..."

ו.       אמנם, בקשת האישור נשוא תיק זה הוגשה לאחר שניתנה החלטתו של כב' הנשיא א. גרוניס, אולם היות והיא עוסקת בסוגיה דומה לזו שהתעוררה בבקשות נשוא החלטתו של כב' הנשיא א. גרוניס, הוריתי, לאחר שקיבלתי את עמדות הצדדים, על עיכוב הדיון בבקשת האישור שהגיש המבקש בתיק זה,  וזאת עד למתן החלטה בבקשה או בבקשות האישור המתבררת, או המתבררות בבית המשפט המחוזי מרכז ואשר עניינן דומה.

עם זאת, הבהרתי כי אין החלטת העיכוב חלה לגבי המועד להגשת הודעת חדילה, ככל שבדעת המשיבה להגיש הודעה כזו.

ז.       ביום 11.9.2012 הגישה המשיבה הודעת חדילה, לפיה החל מיום 1.8.2012 היא דאגה לתקן את חישוב הריבית בספריה, והיא ביטלה את חישוב הריבית בשיטת "ריבית דריבית", שהיה נהוג אצלה עד לאותו מועד. ביום 25.9.2012 (המסמכים נסרקו למערכת "נט המשפט" רק ביום 9.10.2012 - י.ג.) הגישה המשיבה תצהיר של מנהל מחלקת הגביה, התומך בהודעת החדילה, וכן אישור מהחברה לאוטומציה מיום 9.9.2012, לפיו שיטת חישוב הריבית שונתה מחישוב של "ריבית דריבית" לחישוב של "ריבית פשוטה" החל מיום 1.8.2012.

ח.      ביום 8.10.2012 הודיע המבקש כי אין לו התנגדות לקבלת הודעת החדילה שהוגשה על-ידי המשיבה, וכן עתר לפסיקת גמול למבקש בסכום של 40,000 ושכ"ט עו"ד לבא כוחו בסכום של 125,000 ש"ח בתוספת מע"מ, כשהוא מפרט את השיקולים הנוגעים, לטעמו, לסוגיית פסיקת גמול ושכ"ט עו"ד במקרה שבפנינו.

ט.      ביום 25.11.2012 הגישה המשיבה את תגובתה לטיעונו של המבקש בסוגיית פסיקת גמול ושכ"ט עו"ד.

          בתגובתה טענה המשיבה, כי התובענה שביקש המבקש לאשרה כייצוגית היא תובענה הדומה בצורתה ובמהותה לתובענות נוספות שהוגשו כנגד רשויות מקומיות שונות, ולפיכך אין כל הצדקה לחיוב המועצה בתשלום גמול למבקש ושכ"ט עו"ד לבא כוחו, ולכל היותר, על החיוב להיות מינימאלי, הואיל והמדובר בקופה הציבורית.